מאמרים מקצועיים של נפתלי חן מורה דרך .
*היסטוריה על הדרך-נפתלי חן.*
היום לפני 123 הסתיים הקונגרס הציוני הראשון בראשותו של הרצל.
הקונגרס הציוני הראשון היה חשוב מאין כמוהו והיווה אבן דרך משמעותית בתפיסה הציונית העולמית בכך שחייבים למצוא פתרון ליהודים- ופתרון זה הוא מדינה.
הקונגרס שם את בעיית היהודים על השולחן מול כל מדינת העולם (שהסכימו להקשיב) כ 200 יהודים ממזרח וממערב התכנסו לדון, לדבר, להתווכח, להקשיב ולהשפיע על החלטות הקונגרס- הקונגרס הציוני הראשון!!
הרצל היה אדם כשרוני ביותר, וסביבו עמדו אנשים שעזרו לו לאורך הדרך, הוא שאף לפרפקציוניסטיות ורצה שכל פרט בקונגרס יהיה המושלם ביותר- *אך מה לעשות שתכנונים לחוד ומציאות לחוד.*
הרצל קיבל הבטחה שכאשר הוא יגיע לבזל כל האולמות,הציוד בתי המלון הסעדות וכו כולם ערוכים ומוכנים לקבלת הקהל הרב שיגיע, אך כאשר הרצל הגיע גילה ששום דבר לא כפי שהובטח.
המשרד אותו שכרו עבורו שכן בתוך חנות של חייט. הוא נבהל וחשש שעוד לפני היציאה לדרך כולם ילעגו לתנועה הציונית והורה לכסות במהרה את השלט- אך התקלות לא נגמרו כאן.
האולם אותו שכר ד"ר דוד פרבשטיין היה אולם הצגות גדול עם בימת בידור, הרצל חשב שצוחקים עליו
" שאלתי איך נוכל לסלק את נדנדת הלוליינים ולבסוף שכרתי אולם אחר, מכובד ממנו",
כתב הרצל ביומנו, הוא שכר על חשבונו את היכל תרבות מכובד המארח קונצרטים .
האוכל במסעדת "בראונשוויג" המסעדה הכשרה היחידה באזור היה לדברי הרצל "גרוע למדי".
וזה רק ממשיך..
הרצל ביקש מכל הצירים להגיע בלבוש חגיגי, פראק שחור ועניבה לבנה, הוא השתומם לראות את עוזרו הצמוד מקס נורדאו מגיע לישיבת הפתיחה לבוש בז'קט פשוט, הרצל ממש התחנן בפניו שיילך להחליף לפארק, מכיוון שהבגדים משפיעים על טון הדיבור והיחס שהתנועה הציונית תקבל. מקס הלך להחליף בגדים.
נאום הפתיחה התארך עוד ועוד מכייון שיושב ראש הקונגרס ד"ר קרפל ליפה התרגש ודיבר ודיבר וחרג ב20 דקות מהזמן שהוקצב לו עבור נאום הפתיחה. מה שגרם לאיחור של כל הנואמים
הרצל התקשה להתחיל בנאומו, משום שסערת התשואות גברה בכל פעם שפתח את פיו במשך דקות ארוכות נמשכו מחיאות הכפיים, וקריאות השמחה, ובכל פעם שהקהל השתתק והרצל הצליח להשחיל מילה כל הקהל הריע מחדש.
.
בועידה השתתפו למעלה מ-200 צירים מכל רחבי אירופה ואסיה.
היום לפני 123 שנה הסתיים הקונגרס הציוני הראשון בו רשם הרצל-
"בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל"
ממש מזל שהרצל צדק- אחרת מי יודע איפה היינו ..נפתלי חן מורה דרך
בפינות מעפילים ומעפילים
*היסטוריה על הדרך- נפתלי חן.
" אף על פיכן ולמרות הכל, ארץ, ארץ, ארץ ישראל* "- מילים דוד שמעוני
רוחות מלחמה ריחפו מעל אירופה בשנת 1939, אנשי תנועת העלייה לארץ ישראל (תנועת האף על פי- לעלות לארץ ישראל למרות ההגבלות הבריטיות של הספר הלבן) החליטו להגביר את קצב אוניות המעפילים.
אליהו גלזר ראש המשרד לעליה בילתי חוקית לארץ של הרביזיוניסטים חיפש אוניות בכל כוחו, כך הוא גילה בנמל מרסיי את האונייה היוונית " *פאריטה " וחל לארגן אותה להפלגה.
השמועה על דבר הפלגת האונייה לחופי הארץ פרשה לה כנפיים ברחבי צרפת, גלזר ציפה שיהודים רבים ירצו לתפוס את ההזדמנות ולצאת את צרפת, אך הוא התבדה ונותרו מקומות רבים פנוים על הסיפון.
בצר לו גלזר חיפש יהודים מרחבי אירופה שירצו לעלות להפלגה. ואז בעיה חדשה צצה, הצרפתים אישרו ליהודים לעבור דרך צרפת בתנאי שיהיה להם "סרטפיקט" –אישור עלייה לארץ ישראל. דבר שבאותם הימים לא היה בנמצא.
גלזר החליט להבריח יהודים לתוך צרפת מהולנד, גרמניה, בלגיה ואוסטריה ומשם למרסיי- ובסופו של דבר *"פאריטה" יצאה לדרכה בכה' סיון 12.6.1939 כשעל סיפונה-850 מעפילים*
לאחר עשרה ימי הפלגה היא הגיע לנקודת מפגש שם אמורות היו סירות קטנות להוריד את המעפילים ולהבריח אותם אל חופי תל אביב, אבל כידוע אמור זה שם של דג, הפאריטה חיכתה וחיכתה בנקודת המפגש, יום ועוד יום ועוד יום לאט לאט החל מלאי הפחם,
ומים להיגמר ורב החובל הפליג לרודוס למלא את האספקה,אך ברודוס דרשו מהפריאטה לעזוב את הנמל מיד. היא הספיקה להצטייד בזכות יהודים טובים קנו להם אספקה רבה.
הפאריטה המשיכה בנדודים והגיעה לטורקיה, גם שם הטורקים דרשו מהם לעזוב את הנמל מיד.
*הם המשיכו בנדודים 42 יום* עד שנשבר להם להמתין לסירות שלא הגיעו לנקודת המפגש. מפקד האנייה, יצחק ליבוביץ לא המתין יותר לבוא הסירות והחליט לנסוע ישירות אל חוף תל-אביב. הוא כלא את רב החובל ואת שאר הצוות באחד התאים. ושטו בכל הכוח לעבר ארץ ישראל.
*ובז' באלול 22.8.1939 השבוע לפני 81 שנה הפאריטה נעצרה על שירטון כ-50 מטר מן החוף.*
כמובן שהבריטים הגיעו מיד לעצור את הפולשים, ויחד איתם הגיעו מאות מתושבי תל אביב להפגין ולהפריע לבריטים לעצור את המעפילים.
בסופו של דבר לאחר 10ימי מעצר שוחררו כל "העולים הבילתי לגאלים" (כמובן שהבריטים קיצצו במספר "הסרטיפיקטים" על חשבון הנכנסים)
במשך שנים מספר שלד הספינה נותר מול מלון דן תל אביב, לאחר שנים אחדות, שנים פוצץ שלד האונייה והוטבע למניעת סכנה למתרחצים.
כיום כיסא רב החובל נמצא במוזאון ההעפלה בחיפה, ומול מלון דן ישנה לוחית זיכרון המספרת את סיפור הפאריטה.
מסגד אל אקצא על הר הבית בירושלים -על הדרך-נפתלי חן.
בצעד מהיר הוא צעד אל תוך המסגד, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ואת הביקור הוא תיאם מראש עם שומר הוואקף איברהים חילוואני, עמו תיאם מראש את הביקור המוקדם.
השעה הייתה לערך *7:30 בבוקר יום ה21 באוגוסט 1969*
*מייקל דניס רוהאן* נכנס אל מסגד אל אקצא לבוש חולצה אדומה מכנסיים קצרות על גבו נשא תיק בגודל בינוני, וניגש ישרות אל המינבר (בימת הדרשן) ובתנועות מהירות הניח צעיף טבול בחומר דליק על המינבר, מתחת הניח בקבוקי פלסטיק מלאים בחומר דליק
מייקל הצית את הצעיף וברח במהירות מפני האש המתחזקת בתוך המסגד*.
גברים מוסלמים שהיו באזור ראו את האש מתפשטת במהירות, רצו פנימה למסגד להוציא ספרי תפילה עתיקים, האש התעצמה מרגע לרגע.
כבאיות מחברון, בית לחם רמאללה ושאר ערי הגדה נזעקו לירושלים להשתלט על הדלקה. רק בשעות הצהריים הכבאים הצליחו לכבות את האש.
דיברתי עם לא מעט אנשים שזוכרים את אותו הבוקר, הבוקר בו עשן שחור וסמיך היתמר מעל כיפת המסגד.
כל הארץ רעשה וגעשה, *מה גרם לדלקה??
למחרת היום עיתון דבר פירסם כתבה בה הוא רושם " החוקרים סוברים, הדלקה במסגד באל אקצא נגרמה על ידי קצר ולא על ידי הצתה מכוונת ."
למרות הנאמר בעיתון תיאוריות הקונספירציה החלו לחגוג- ובעיתונות הערבית נכתב " שלטונות הכיבוש הישראלי ניסו למנוע מהכבאיות לכבות את השריפה והם ניתקו את זרם המים בסביבה של המסגד ביום השריפה ". עוד נכתב שם כי " הכבאיות של עיריית הכיבוש בירושלים איחרו בכוונה, עד שלא השתתפו בכיבוי השריפה ". (הכבאים הישראלים הגיעו למקום וניסו לכבות את האש אך נהדפו באלימות קשה על ידי המון זועם )
לאחר קצת יותר מ-24 שעות מרגע הדלקה פרצו שוטרים אל תוך חדרו של מייקל בקיבוץ משמר איילון ועצרו אותו.
מייקל רוהאן הועמד למשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים, התביעה הביאה 46 עדים שיעידו כ יראו את מייקל מבצע את ההצתה- מייקל הואשם בשני מעשי הצתה במסגד אל-אקצא – ניסיון הצתה כושל ב-11 באוגוסט 1969, וניסיון הצתה שהצליח ב-21 באוגוסט.
לאחר דיונים רבים, ומתן חוות דעת פסיאטרית הוחלט בבית המשפט שמייקל " _הוא אדם מופרע בנפשו, בשעת ביצוע מעשיו היה הנאשם נתון במצב פסיכוטי קשה ופעל לא מתוך שימוש ברצונו החופשי על כן אין הנאשם בר-עונשין לגבי המעשים הנידונים שביצע כאמור_."
בית המשפט הורה על אישפוזו של מייקל בבית חולים פסיכאטרי.
משפחתו באוסטרליה הפעילה לחץ על גירשו מהארץ חזרה לאוסטרליה, ובשנת 1974 מדינת ישראל גירשה את מייקל, באוסטרליה הוא אושפז בבית חולים לתשושי נפש עד יום מותו ב1995.
ניסיון השרפה של המסגד הצית את העולם הערבי כאש בשדה קוצים, ומהומות פרצו בכמה מוקדים ברחבי הארץ ואיימו להצית אש בכל המזרח התיכון..
הרב קוק ביפו העתיקה…
" לעצור מיד את התפילה- לעצור את התפילה "
צעק אחד המתפללים בבית הכנסת שערי תורה אשר ביפו. התפילה נעצרה והאיש דפק על הבמה ואמר " _שמואל הסנדלר יושב בשעה זו בחנותו ומחלל את השבת, בואו נלך כולנו אל חנותו כדי ללמד אותו לקח_ …"
מיד עלה הרב קוק לבימה, הרגיע את הקהל וביקש להמשיך את התפילה עד סופה.
כאשר סיים החזן את התפילה הרב קוק יצא הרב עם כל הקהל לכיוון חנותו של שמואל אך בתנאי אחד, *שכולם יעשו כפי שנוהג הרב*.
הרב ניגש לחנות של שמואל הסנדלר ובחביבות רבה ניגש אליו ואמר לו " _ר' שמואל שבת שלום_ !" לחץ את ידו ויצא מהחנות.
הקהל ההמום לא ציפה לראות התנהגות זו מהרב, הוא היה בטוח שהוא יצעק ויתעצבן על כבוד השבת שחולל.
לאחר כמה רגעים של הלם, הקהל נכנס לתוך החנות ועשה כמנהג הרב, לחץ את ידו של שמואל ואמר בחביבות שבת שלום.
כמה דקות לאחר מכן כך מסופר שמואל הסנדלר סגר את חנותו והלך לביתו של הרב קוק לשפוך את מר ליבו.
שמואל סיפר לרב על כך שיש לו בבית שמונה ילדים קטנים ואין הוא מצליח לפרנסם, ולכן נאלץ לעבוד בשבת. הרב הקשיב, ועודד, ותמך וחיבק ולבסוף גם דאג לעזור לשמואל להשלים את הכנסתו."
הסיפור ממשיך להגיד שמאז סגר שמואל את חנותו בשבת.
אני נמלא בחרדה ויראה בכל פעם שמבקשים סיור בעקבות הרב קוק בירושלים וביפו.
איך אצליח בזמן כה קצר לדבר על איש שלא משנה כמה מילים אכתוב ואספר עליו רק יקטינו את גודלו.? וחשש נוסף עולה, *האם אצליח לחבר אותם לדמותו העצומה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שנפטר היום בג' באלול תרצ"ה 1935* .
ולבסוף אני לוקח את ההדרכה ומספר על הרב שכתב וכתב וכתב ללא הפסקה קטעים וספרים שנוגעים בכל תחום בחיים, הוא שהיה הרב של מושבות יהודה, הרב הראשי האשכנזי הראשון, שחיבר בין דתיים וחופשיים שראה בכל אדם מישראל חלק מדבר גדול הנקרא "נשמת האומה" ושרק באהבה נצליח להפוך להיות עם אחד (כפי שראינו בסיפור האחרון).
*הרב שעבודת המידות שלו מעוררת השראה, למרות כל המלעיזים והמלעיגים לא זז מדרכו הנעימה דרך של שלום*.
למרות שעברו עשרות שנים מיום פטירתו עד היום לומדים את כתביו באדיקות רבה. וככל שלומדים את הכתבים עוד ועוד תמיד מגלים רובד נוסףשלא ראינו בעם הקודמת שלמדנו את אותו הקטע.
אצל הרב לא היה שעות קבלה קבועות, הוא תמיד קיבל את הבאים בכל שעות היום והלילה, כפי שאמר הרב יותר מפעם "עבד לעם קדוש".
שנזכה ללמוד מדמותו.
**********************"******
היסטוריה על הדרך-נפתלי חן
שמעון ויזנטיל ומחנות ההשמדה בשואה.
" *מצאתי את רוצחי ההמונים שאותם חיפשתי, וזכיתי לחיות אחרי שהם כבר מתו. ואני רואה על כן את עבודתי כדבר שהושלם* "
אמר ופרש לעשות לביתו בגיל צעיר במיוחד, גיל 94.
למרות פרישתו מי אשר היה מגיע בשעות הבוקר אל משרדו של שמעון ויזנטל היה רואה אותו עובד באותה העבודה אותה ראה כשליחות ובה התמיד במשך 60 שנה, יושב על ערמות מסמכים חוקר, ומחפש עוד פרטי מידע שיעזרו להביא עוד פושע נאצי לדין.
*בטו באלול תשס"ה 20.9.2005 נפטר שמעון ויזנטל בן 96 מי שכונה "צייד הנאצים"* .
במהלך השואה חייו ניצלו כמה פעמים
לראשונה ביולי 41 כאשר הגרמנים כבשו את לבוב ומקום מחבואו התגלה על ידי שוטרים אוקראינים אשר העמידו את היהודים מול הקיר והחלו לירות בהם אחד אחד, קצת לפני שהגיעו לשמעון הם הלכו ל"תפילה בכנסיה" , ושוטר אוקראיני שהכיר את שמעון הבריח אותו משם.
בפעם השנייה קצין גרמני שלף אותו ממחנה רגע לפני שהרגו אותו.
הוא ימשיך לנדוד ממקום למקום עד אשר מצא מחבוא בבית של יהודיה בשם פואלינה (בהמשך יקראו שמעון וצילה אישתו לילדתם היחידה פואלינה על שמה) עד סוף המלחמה.
בשחרור שקל 40 ק"ג ושהוא בן37.
כששחררו האמריקנים את מחנה מטהאוזן, הבינו ויזנטל וחבריו כי האוסטרים והגרמנים מתכוונים להתכחש לכל מה שאירע זה עתה. ויזנטל הבין שהתיעוד חשוב ביותר בשביל לעשות צדק עם המתים.
זה היה המניע של ויזנטל. *במשך שנים החזיק מעטפה עם תמונות מחרידות מן הימים ההם. ויזנטל נהג להסתכל בהן לעתים קרובות ובפיו הסבר: "כך אני יודע לשם מה אני חי"* .
מיד לאחר השחרור הוא השתלב ב'יחידה לחקירת פשעי מלחמה' של הצבא האמריקני, שהוקמה במחנה מטהוזן המשוחרר, והיה לעזר רב בשל בקיאותו בשפה והזיכרון הצילומי שלו.
בתחילת שנות ה-50 החליט ויזנטל לנקום בפושעים הנאצים שהתחבאו לאחר המלחמה, אבל מדובר היה בנקמה מסוג אחר, ויזנטל ישב חקר ואסף עשרות אלפי פרטים, כתבות וידיעות על הנמלטים והכין קלסר לכל פושע נאצי.
ולאחר שהתאספו מספיק ידיעות ויזנטל לא שלח חוליית מתנקשים, אלא פנה לרשויות שיעמידו אותו למשפט וכך להשיג צדק.
פעמים רבים הרשויות לא רצו להתערב ולעצור את הפושעים, ויזנטל לא הרים ידיים ופנה לעיתונאים אשר פרסמו כתבות מהם היה קשה להתעלם.
אחד הפושעים המוכרים ביותר שהביא ידיעות עליו הוא *אדולף אייכמן* שכבר בשנת 53 הביא ידיעות למוסד היכן הוא נמצא (למוסד ייקח עוד כמה שנים עד אשר יביאו את אייכמן לארץ).
ויזנטל היה שותף להעמדתם לדין של למעלה מ 1,100 פושעים נאצים- יותר מכל אדם או ארגון אחר!!
לאחר למעלה מ60 שנות עבודה שמעון ויזנטל שנפטר היום לפני 15 שנה ונקבר בבית העלמין בהרצליה, *הזכיר לכולנו שעל חוסר צדק צריך למחות ולעשות ככל אשר ידינו מגעת* .
על חוסר צדק צריך למחות ולהביע מחאה, אחת המחאות המרגשות שהגיע מהעבר השני של המתרס התרחשה היום 4.9.1966 כאשר *הנס מנלה בנו של קצין ס.ס רם דרג נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית* ועל רצון להשתקע בארץ כאות מחאה וסלידה ממעשיו של אביו.
