יום גיבוש בזכרון יעקב

2.     היה בית הכנסת המפואר ביותר מאלו שבכל היישובים שהקים הברון רוטשילד, והיה גם בית הכנסת המועדף עליו. בבית הכנסת היה נוהג הברון לשוחח עם בני זכרון יעקב.

3.     על פי החוק העותמני, אסור להרוס את הבניין אם גגו בנוי. בוני בית הכנסת ניצלו את החוק הזה, ובאמצע הלילה יצאו כל בני המושבה לבנות בשקט את בית הכנסת, וחיזו אותו בבקרים לאורווה. כל פעם שבאו הפקידים הטורקים לשאול מה הם בונים במקום השיבו בני המושבה שהם בונים במקום אורווה. לבסוף, תוך לילה אחד בנו את גג בית הכנסת ולמחרת בבוקר הופתעו הפקידים לראות שבמקום האורווה קם בית כנסת.

4.     במסע הרבנים למושבות. כאשר הגיעו לבית הכנסת בזכרון יעקב, גילו שהבמה נמצאת בקדמת האולם סמוך לארון הקודש, כמקובל אצל הרפורמים. הרבנים בראשות הרב קוק הודיעו שלא יכנסו לבית הכנסת עד שיבטיחו להם כי הבמה תוזז למרכז האולם כמנהג היהדות המסורתית. אנשי המושבה ניהלו משא ומתן עם אנשי הברון רוטשילד, שהיו אחראים על בנין בית הכנסת ומימונו ובנו את הבמה בקדמת האולם, לבין הרבנים. בליל שבת התפללו הרבנים יחד עם אנשי המושבה במקום בו לנו. רק בבוקר השבת, כאשר הובטח להם כי מיד עם צאת השבת הבמה תועבר למרכז, הסכימו להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת.

5.     בכניסה יש אולם כניסה צר, ושתי דלתות גדולות המובילות אל פנים בית הכנסת. אולם התפילה הוא גדול, הכולל שני טורי עמודים, התומכים בקומה העליונה ובגג. מעקה העץ בעזרת הנשים גולף על ידי אחד ממייסדי המושבה, משה הירש הרשקוביץ, אשר היה נגר אומן. כמו כן יש שני חלונות ויטראז', כך שעל כל חלון יש את הסמלים של 6 מתוך 12 השבטים. גג בית הכנסת מעוטר בכוכבים, ועל הקירות כתובים שלוש אמרות: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "ואהבת לרעך כמוך", ו"דע לפני מי אתה עומד".
בחזית בית הכנסת הוצב גם שעון אותיות, שכיום כבר לא עובד. גם שעון זה נתרם על ידי הברון כמתנה למושבה.
בשנות ה 80 של מאה 20 הוזמן מהזגג המומחה אדלר זולטן חלון עגול עם מגן דוד במרכזו, החלון בנוי מאלומיניום וזכוכיות צבעוניות שהורכב מעל ארון הקודש.
בחגיגות המאה למושבה (1982) נוסף על גג בית הכנסת מנורה. לאחרונה גם נוסף על ארון הקודש עיטור של שבעת המינים. כמו כן, כל הריהוט והספסלים בבית הכנסת הוחלפו.

2.     עד הקמת הבריכה הובילו תושבי המושבה מים מן המעיין, הסמוך ליקב, באמצעות חביות. ב 1891 הוקמו טחנת קמח ובית בד בסמוך למעיין ופעלו באנרגיית קיטור. מנוע הקיטור הראשון, שהספקו היה 12 כוח סוס, איפשר להעלות את המים במעלה ההר לבריכת בנימין. מעל הבריכה ניצבו שני מכלי נחושת גדולים בהם נאגרו המים, כך נוצר לחץ שאפשר זרימה מבריכת בנימין לברזיות שהותקנו ברחובות המושבה, ומאוחר יותר לבתי האיכרים. במשך השנים, ועם הגידול במספר התושבים, הוחלפו מנועי הקיטור מספר פעמים במנועים בעלי הספקים גדולים יותר.

3.     בחזית הבריכה קבועה כתובת: "ברכת בנימין למזכרת הנדיב אשר בא על נדיבות ויזל מבארו מים" ועל הברכה "יזכרו לטוב צירו הנאמן השר אליהו שייד והא' יעקב בן שמואל הי"ו".
מתחת לכתובת היו שלוש ברזיות ושוקת שסיפקו מים לאנשים ולבהמות.

4.     בגג הבריכה קיימת נקודת תצפית וממנה נשקף נוף מרהיב של זכרון יעקב, שפיה, בת שלמה וממערב חוף הים והיישובים שלאורכו מחיפה בצפון ועד חדרה בדרום.

5.     כיום משמשת הבריכה כאתר תיירות, ובמסגרת שימור אתרים נערך שיפוץ של הבריכה.

2.     במתחם ניצבת גם יד לזכרו של אהרן אהרונסון, שמטוסו התרסק בתעלת למנש ב- 1919 ולא נמצא עד היום הזה.

3.     קברי ילדים שמתו בימיה הראשונים של המושבה ממלריה ומרעב. בין הילדים האח והאחות של שרה ואהרון.

4.     אשתו של רופא המושבה הלל יפה שמתה בעת לידת בנה הקבור לידה, ובעלה הרופא הלל יפה.

5.     מיכאל וניטה לנגה ואחותה רות (ליליאן).

6.     קברים של מתאבדים בתוך בית הקברות ומסביבם גדר.

7.     בהמשכו של בית הקברות מערבה, קבורים אנשי מחתרות שנפלו בתקופת המנדט הבריטי.

8.     מיקום בית הקברות מראה מה היה גבול המושבה בימיה הראשונים.

הדים לעדויות וחששות אלו ניכרים היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סאלד כתב אבשלום פיינברג: "מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ… את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון". אלכסנדר אהרנסון כתב ב-1938: "משנודע לנו הטבח בארמנים… החליט אהרון לסייע באורח אקטיבי ל'בעלות הברית' ולא רק לאחל להם בדרך פסיבית את ניצחונם". אהרן עצמו הכין עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה מסמך ארוך על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי.

לאחר ההתעמרויות הבלתי פוסקות של העותמנים, החליטו אהרן אהרנסון, אגרונום ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהרנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרנסון, ואלכסנדר אהרנסון, אחיו של אהרון, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון הטורקי על ארץ ישראל. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא העותמני מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות אם תיכשל. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע גם, שהבריטים לא עשו דבר כדי לקדם את המתקפה העותמנית על חצי האי סיני ותעלת סואץ, מה שהוכיח שהיה להם מחסור בידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקווי החזית.

החל מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעתים לא התקבלו הניסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הניסיונות להגיע למצרים הותקפו על ידי בדואים שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי, שומר מן המושבה רוחמה שהצטרף עם הזמן לניל"י. עצמותיו של פיינברג נתגלו באופן ודאי רק בשנת 1967.

במשך תקופה זו חזרה שרה אהרנסון מאיסטנבול לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הרשת גדלה והתפתחה, ונוספו אליה אנשים רבים. הבולטים מביניהם היו יוסף לישנסקי, ונעמן בלקינד.

הקשר נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק. לאחר מכן הפליג למצרים, והחל לארגן משם הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ.

החל מפברואר ועד לתפיסת הרשת, קיימה האוניה הבריטית מנגם (Managem) את הקשר בין רשת הריגול בעתלית לבין הבריטים במצרים. היא הייתה מבקרת בחוף עתלית מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. רוב נסיעותיה הסתימו בלא כלום בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם".

באחת מהפלגותיה, ב-19 בפברואר 1917, ניתן השם ניל"י לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרן אהרנסון שוחח עם קצין בריטי, אשר הציע כי כדאי שבמפגש אנשי הרשת בארץ עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, על מנת למנוע טעויות. אהרנסון שאל את שניאורסון מהי הסיסמה שאותה הוא מציע, ושניאורסון הציע את ראשי התיבות של הפסוק שהזדקר לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' טו כט). הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה למזהה את הרשת כולה, אך באותו הרגע לא היה לפרט זה משמעות רבה בעיני אהרן אהרנסון – הוא לא רשם זאת ביומנו, על אף שרשם תיאור מפורט למדי של ההפלגה.

"זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתיים בלי תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפליים… זה גם מרגיז אותם, מפני שהם התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל"

(אחד ממכתביה של שרה אהרנסון לאהרן אהרנסון)

בשלב זה החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם המנגם הם היו יוצאים לחכות על החוף בערב, בימים שנקבעו מראש. בימים אלו, הייתה המנגם חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ולבנון. כשהייתה מול זכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. זה היה הסימן לכך שהדרך פנויה. המנגם הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, לסמן שהמסר נתקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, וממנה היו יורדים אנשים ונפגשים עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף, או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן לשני הצדדים: אפשר היה להיתקל ברועים ערבים או בחיילים עותמנים.

היה חשש גם הטבעה (שלא התממש) על ידי צוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאונייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג.

האנשים היו נפגשים, ולמניעת טעויות בזיהוי בחשכה היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" – "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים זה לזה את המידע או החפצים שהיו צריכים להעביר.

מהותה של ניל"י ויתרונה על פני כל גוף אחר ביישוב היהודי בארץ באותה עת היה הקשר הרציף והלא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העותמנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשם שימוש צבאי ופוליטי, וכן העבירה סכומי כסף גדולים ממצרים לשם סיוע ליישוב הרעב בתקופת המלחמה וההתעמרות העותמנית. היו גם תוכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל.

ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת "חבר מביא חבר". בתחילה, הוקמה ניל"י על ידי אהרן אהרנסון, אחיו אלכסנדר אהרנסון ועוזרו וידיד המשפחה אבשלום פיינברג. לאחר מכן גויסו לפעולה בני משפחה נוספים (כצבי אהרנסון) קרובים ורחוקים, ידידים רבים ופועלים בתחנת הניסיונות. יוסף לישנסקי היה יוצא דופן בכך; הוא בא מרקע חברתי ותרבותי שונה: הוא היה בן העלייה השנייה, בניגוד לשאר אנשי ניל"י שהיו בני או צאצאי אנשי העלייה הראשונה.

קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה ב-200. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום כללי ומסודר של חברים, והיו אנשים רבים שלא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את עיקר מרצם בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-26 חברים.

בנוסף על חוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האונייה, אך למעשה לא הייתה בידם מרות כלשהי, והם הסתמכו על מילוי הוראותם מכוח הרצון המשותף לסילוק העותמנים. לא ידוע על בעיות משמעת מיוחדות שהתעוררו במשך קיומה של ניל"י, או על התקוממות או תלונות של חברים כלפי שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי – פרט לזו שתתואר להלן.

העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה לכך שהיעלמותו של אבשלום פיינברג בשלב מוקדם בפעילות הארגון העלתה חשד בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך החשדות לא נעלמו: הסיפור לא היה אמין. פיינברג היה נוהג לכתוב מכתבים רבים (ראו אחד לדוגמה) אך לא הגיע אף מכתב ממנו, ודבר זה עורר תמיהה גדולה. החלו שמועות, על פיהן רצח יוסף לישנסקי את אבשלום פיינברג כשהיו בדרכם למצרים בינואר 1917. חשדות אלו הביאו לבסוף ליציאתו של נעמן בלקינד לדרום (ראו כאן), דבר שהמיט על ניל"י את קיצה.

נמל קיסריה וסיור בקיסריה של הורדוס:

אנחנו נמצאים בנמל סבסטוס – סבסטוס בתרגום מיוונית אוגוסטוס. על שם קיסר רומי אקטויאן אוגוסטוס.  בגלל הרצה מצד מלך הורדוס הגדול. לפי תאורים של היסטוריון יוסף בן מתיתייהו מקום לא היה מתאים לבניית נמל. אבל מהנדסים של הורדוס הצליחו לבנות נמל גדול ומפואר ובנוסף מודרני לזמנו. התחלה של בניה ב שנת 22 לפנה"ס וסיום ב שנת 15 לפנה"ס.

אז איזה טכנולוגיות השתמשו בנאים?  בעיה יקרית היתה בניה בלב הים, במקום פתוח לגלים.  מהנדסים מצאו פיתרון בבניית רפסודות בצורה של ארגז, אותם מילו באבנים סיד ו פוצצולאן. פוצצולאן זה פיח וולקאני במגע עם מים מתקשה מאוד מהר והופך לבטון. אחרי שרפסודות גררו למיקומם הטביעו אותם. עד שנוצר אי מלאכותי.

מה היה מפואר מנמל? לפי תאורים של היסטוריונים וממצא ארכיאולוגי אפשר לתאר נמל מוגן עם חומה עם שורה רציפים ומחסנים. בכניסה לנמל היו שני מגדלים עם שלושה פסלים, על זה אנחנו ידעים ממטבע של קיסריה שמראה לנו פתח של נמל. בנוסף מתואר מגדלור, אין לנו מוסג איך הוא היה נראה אבל עם לוקחים לדוגמה מגדלור של אלקסנדריה  מגדל מרובע מתנשא לעשרות מתרים מעליו מגדל עגול או מתותן עם להבות אש שספינות ראו מלב הים.

בטח רוצים לשאול איפו זה? היום שרידים של נמל נמצאים על קרקעית הים. אפשר עדיין להבחין בתבניות בטון שבחלקם עדיין יש שרידים של קורות . בפתח נמל אפשר לראות שני הרימות אבני גזית ובלוקים מסיביים עדות למגדלים. על קרקעית נמצאו המון פריטים שהיו חלקים של ספינות או מטענם.

מי הרס כל זה? לפי חוקרים נמל התחיל לשקוע כבר משנים ראשונים. הסבר נמצא בחול שעליו הוצבו יסודות של מזח. חול רווי במים תחת משקל עצום של תשתיות נמל. אבל יש עוד הסברים. בדיוק בעמצא מעגן עוברת שבר טקטוני שיכול להיות מקור לסיבה של שקיעה.  בשנת 2006 חוקרים קנאדים עם חוקרים ישראילים ממרכז לימודי הים של אוניורסיטה חיפה גילו שנמל נפגע מגל צונאמי שהתרחש בשנת 115. גל שגרם לנזק ותזוזה של יסודות נמל, וזרם חוזר של גל צונאמי גרם למילוי בחול ומשקעים שטח מעגן פנימי. הביא לסטימת נמל ויציאה חלקית משימוש .

אחרי שמזח נהרס ושקעה הוא הפך למלקודת לספינות רבות שעלו על אבנים מתחת למים וטבעו במקום. עד היום אחרי סערות שמנקות חול מנמל מגלים צוללנים אוצרות וממצאים ארכיאולוגים שונים.